עולמינו עבר מהפיכה עצומה במאות שנים האחרונות. הגישה השלטת מאז שהאנושות זוכרת את עצמה, הייתה עקרונית, פונדמנטלית. האמונה והדת שלטה בכול ללא מיצרים. אף המלכות כפופה הייתה לדת ולפולחן. המעבר הראשון והקדום היה מאלילות לא-לוהות. הנצרות בעקבות היהדות, דחקה והדפה את האלילות מן העולם, בסיוע האיסלאם אשר בא אחריה. אך האמונה נשארה אמונה ודפוס החשיבה היה דוגמטי פונדמנטאלי. מסתבר שהדת הגיעה לשיאה ותכליתה, וגדשה ומילאה את סאתה, באינקוויזיציה הספרדית הידועה לשמצה. המהפיכה הצרפתית ותנועת ההשכלה הברלינאית אחריה, הביאו לידי בעיטה חזקה ועוצמתית בדת, שלא התאוששה הימנה עד היום. הסוציאליות רק המשיכה והנחילה את קו הכפירה אשר ייבאה ממערב אירופה למזרחה בעל כורחה. העולם עבר מדת למדע. המדע כאנטיתזה של הדת, הרי כולו אומר דעת וחקירה. האדם ובינת שכלו איישו ותפסו את מרכז המציאות, במקום הא-לוהים, חוקיו מצוותיו, משפטיו ותורותיו. מעתה אין כבר שום דבר המובן מאליו ומחויב המציאות אלא הכול שפיט בשכל האנושי.
אם לשאול את אותה אבעיה עתיקה: 'ראשונים גדולים או אחרונים גדולים', הנה אף אנו נאמר: 'תנו עיניכם בשואה' ו'שואה תוכיח'. הדת גרמה והביאה אינקוויזיציה אחרי אלף חמש מאות שנה, גם מסעי הצלב, גזירות ת"ח ות"ט ורבות כיוצא בהן. ההשכלה הביאה בתוך מאה וחמישים שנה בלבד, לשואה האיומה והנוראה, אשר לעומתה נראים כל הצרות שלפניה כמשחק ילדים.
נקודה מעניינת מאוד בגישה המדעית היא אלמנט ההתנתקות שבה. אנשי האקדמיה נוטים לחקור היטב את התפיסות השונות בפילוסופיה, תיאולוגיה וכדומה, ואף לחבר עבודות וספרים עליהן, אך ייזהרו הרבה מלהביע עמדה אישית בנושא, מלתמוך בצד ידוע ומלהציע דרך חדשה. היסוד של המדע הוא האובייקטיביות וכל נקיטת עמדה, הופכת את החוקר לחד צדדי בעניין ומעתה שוב אינו אובייקטיבי, כי אם מגמתי סובייקטיבי ודעתו פסולה על הסף. כך הגענו לתופעה המוזרה של עולם שלם, מחוסר ונטול כל דעה אישית, בנוגע לערכי החיים. האדם מנוטרל ומנותק, מכל ודאות ידיעה וקביעה. מצב זה מסוכן למדיי, כי באמת כל אדם בר דעת הוא, והוגה, חושב, מחליט, עושה ופועל בכל צדדי צעדי החיים. האובייקטיביות קיימת לכל היותר בספר, במעבדה, ובאולם ההרצאה. כאשר כל מעיינו המודע נתון לחקירת מה שמחוצה לו, הנה אין ביקורת ופיקוח על דעתו האישית פנימית. התוצאה היא הפקרות ופראיות מצד עצם האדם, שלא הודרך ולא הושגח. אין אמונה, אין אנושיות ואין ערכים, בלא הכוונה מכוונת.
מאידך גיסא אין להתעלם מגרעון הגישה הפונדמנטליסטית, אשר ברוב הופעותיה, הרי היא כרוכה בפאנטיות, קיצוניות ורדיקליות. האדם אדוק ודבוק בשיטה אחת ואינו מוכן להסתכל מעבר לקיבוע ריבוע האישי, דתי, עדתי שלו. כל דעה אחרת, נידונת לביזיון כיליון וקלון.
הקורבן של שתי הקצוות הוא מידת האמת. אותה אמת אשר שני הצדדים דוגלים בשמה וטוענים ומתיימרים להציגה, אם בתורת אמת דתית שמימית, ואם בבחינת אמת מדעית, לוקה על ידי שתיהן. הימנעות מנקיטת עמדה וצד, מהווה בריחה והתחמקות טוטאלית מן האמת. עצם ההתעסקות בכל דעות הנידון וצדדי הנושא, אינו יכול לחפות ולכסות על מערומי המתעסק עצמו. אף הפנאט אשר בחר בדרך כל שהיא, עדיין חוטא לאמת, כאשר ננעל על דעה ידועה אחת ואינו מסוגל לקלוט חידושים או שינויים, בהתאם לאמת העילאית.
שני קטבים הללו קרובים לצמד של אלילות ומינות הנזכרים במקורות. מינות היא אתיאיסטיות, אפיקורסיות וכפירה בעיקר ואלילות היינו עבודה זרה ופגאניות. אמנם מינות נחשבת חמורה טפי מעבודה זרה, אך אין לזלזל ולמעט בחומרת עוון עבודה זרה, אשר 'רוב התורה באה להזהיר על זה', כלשון רמב"ם ביסוד החמישי.
ואם תעמיק עוד בעניין תראה, שהחיסרון באותם אנשי דת הוא תלותם באיש אחד או באנשים רבים. האמונה נקבעת על פי דעת פלוני, ספר אלמוני או חברה פלמונית. לפיכך הרי היא עבודה שהיא זרה לו ואלוהים שהם אחרים לעובדיהם. ברור שאי אפשר לבדות ולהמציא אמונה חדשה, אך אין להבין ולקחת את הידוע ומקובל מעניין האמונה אלא כמראה מקום וראשי פרקים. עיקרי האמונה והדת, יש לבקש ולחפש ישירות במקור הא-לוהי, החצוב ומושרש בתוככי גופו, ליבו, מוחו, נשמתו ושכלו. הקשבה עצמית, כמיהה וכסיפה והתבוננות מתונה, מקרבים את האדם לאמונתו האישית, המשתבצת בתוך מסגרת האמונה הכללית כמין חומר.
